5 נקודות למחשבה למען התורה ראיון במגזין תריג

בס"ד
טור אורח
חמש נקודות למחשבה \ למען התורה
ציפי גולן מגישה את דבריה של הגברת אסתר שפר, אשת חבר להגאון הרב רפאל שפר – רבה
הראשי של רומניה, עובדת סוציאלת קלינית, מטפלת גוף נפש, 'התחברות לכוח שבך'.

1
להיות אשת רב זאת זכות אדירה שלצידה יש גם הערכה כללית ונשיאה על כפיים. להיות אשת רב
בחו"ל זה עניין לגמרי שונה. בחו"ל מכירים את הרב, בחו"ל מוכנים לעזור לבני ביתו בכל שידרשו,
בחו"ל יודעים להעריך את מסירותה של הרבנית, אבל אם הוא בחו"ל והיא בארץ נותרת לה רק
ההתמודדות. לגדל ילדים לבד, לנהל בית לבד, לחיות לבד, הרבה הקרבה למען התורה. הרבנית אסתר
שפר חיה כך. מזה למעלה מעשור היא שולחת את בעלה לרומניה, פוגשת אותו בגיחות שהוא עורך
אחת לתקופה ומנהלת חיים של מסירות נפש לתורה בלי שאיש יקשור לה כתרים. מסירות נפש, אמרנו,
כפשוטו, כיוון שהרבנית שפר, מלבד היותה אשת חבר, גם מתמודדת עם נכות ברגליים כתוצאה משתי
תאונות דרכים. ובכל זאת, עם הקלנועית והרחק מן הבעל, היא שמחה ביכולתה לעזור לאנשים
ובשליחות הקודש של בעלה. איך היא אומרת: "אם הראש והידיים עובדות ואם בעלי צובר לנו זכויות,
יש לי הכל".

2
"אינני תושבת רוסיה אבל מלחמת אוקראינה-רוסיה קרובה אלי יותר מכל אדם אחר. רומניה חולקת
גבול משותף עם אוקראינה ואלפי-אלפי פליטים הגיעו ומגיעים אליה מאז תחילת המלחמה". כשרומניה
מוצפת פליטים ידיו של הרב שפר עמוסות מעל הראש. הצוות המסייע לו במשימות הרבנות בשלושים
ותשע הקהילות הרומניות גויס כולו למשימת קליטת הפליטים והטיפול בהם והרב שפר נשאר לטפל
בכל ענייני היהדות של הקהילות והפליטים. "בבת אחת מצא בעלי את עצמו גם רב כרגיל אך גם חזן, גם
בעל קורא, גם מוסר שיעורים בכל הקהילות, גם משגיח כשרות, גם מייצג של הקהילות והפליטים בפני
הרשויות ובאמצעי התקשורת השונים, בקיצור, מולטי טאסקינג. במצב כזה בוטלו כל התוכניות שלנו.
הוא היה אמור לחזור לארץ, הייתי אמורה לפגוש אותו, ובעיקר, היינו אמורים לנסוע יחד לבר המצווה
של נכדנו הבכור, אבל בשיחות הטלפון הקטועות שלנו יכולתי להבין את הטירוף בו הוא נמצא, ויכולתי
לנחש אנא פנינו מועדות. אכן, לא היה מצב שהוא יחזור לבר המצווה. לא היה אפשרות לחשוב בכלל על
עזיבת כל הפליטים לטובת שמחה משפחתית, חשובה ומרגשת ככל שתהיה".
ההקרבה קשה, האכזבה עצומה, אבל קשה עוד יותר הנגזרת שלה. "ברגע שנתתי לבעלי את ההסכמה
להישאר ידעתי דבר נוסף, גם אני עצמי לא אוכל להשתתף בבר המצווה. עם בעיית ההתניידות שלי, אין
לי רצון וגם לא דרך אפשרית להגיע לבדי עד לעיר המרוחקת בה מתגוררת בכורתי. הבכורה מצידה,
ניסה אומנם להפוך את העולם כדי שאכל להגיע, אבל זה לא היה שייך". נכד בכור, בר מצווה ראשונה,
וסבתא אחת שנשארת בבית, למען השליחות, למען התורה.

3

בערב פסח דאשתקד הייתה הרבנית שפר אמורה לטוס כהרגלה לרומניה, לחוג עם בעלה ואנשי
הקהילות את החג. "משבר הקורונה, המסוכן לי באופן מיוחד, קבר את כל התוכניות. ידעתי שאין לי
אפשרות לנסוע אך גם ידעתי שאין לבעלי אף אפשרות לחזור, הוא חייב להדריך את היהודים היקרים
איך לחוג את החג בבית, לראשונה בחייהם. תמיד ניהלה הקהילה סדר מרכזי בכל עיר ועיר, בזמן
הקורונה זה לא היה שייך".
"נשארתי לבד בארץ, מתכוננת לחוג את החג בבריאות עם אחת מבנותי. אבל ההשגחה העליונה רצתה
אחרת ו תוכניות השתנו, כמה ימים לפני החג חליתי. בלוית בני היקר ולא בעלי עשיתי את הדרך בואכה
בית החולים. אושפזתי. לבדי נאלצתי להתמודד עם הכאבים ונכות גם יחד. לבדי הייתי בבית החולים.
בעלי בניכר ואני בבית החולים בארץ. הילדים אומנם עשו כל מה שהם יכולים כדי להתקבץ מכל רחבי
הארץ בואכה בית החולים בו אושפזתי, אך הימים היו ימי ערב חג לחוצים ואני, שראיתי את הקושי,
שחררתי אותם. את בדידותי הפיגה דווקא אישה שהתאשפזה לידי, היא לא הייתה דתיה אומנם, אך
היה לה לב חם למסורת ונוצר ביננו קשר מעניין שנמשך גם לאחר ההחלמה והשחרור. במהלך החג
התארחתי אצל בתי ויצרתי קשר עם האישה מבית החולים והיא שיתפה אותי בעובדה שכתוצאה
משיחותנו הארוכות היא נותרה השנה לראשונה בחייה עד סוף קריאת ההגדה והשירים. 'הפגישה
איתך הייתה ההיכרות הראשונה שהייתה לי עם עולמן המופלא של נשות האברכים". חשבתי
שהאשפוז הבודד שלי היה למען תורתו של בעלי, מסתבר שהוא היה גם למען התורה של האישה לידי.

4
לפני כמה שנים נסעה הרבנית שפר לבקר את בעלה ברומניה, כאשר הגיעה שעת החזרה הוזמן כרטיס
אחד בלבד – הרב נשאר עם הקהילות בעוד הרבנית מתניידת לבדה ארצה. "בשל מגבלת ניידות אני
מתניידת על קלנועית קטנה איתה ניתן להגיע עד פתח המטוס ממש. משום מה סוללת הקלנועית לא
מצאה חן בעיני הפקיד האחראי ברומניה והוא החליט שאינו מסכים לאשר לי לגשת אל המטוס עם
קלנועית למרות שהיו לי את האישורים המתאימים. הפקיד התעקש לקחת אותי בכיסא גלגלים עד
המטוס ולשלוח את הקלנועית אל בטן המטוס, אך אני התנגדתי לרעיון. לא רוצה להיות תלויה בחסדי
אחרים על כל פיפס בהמתנה לטיסה, לא רוצה להישאר תקועה במקומי בלי אפשרות לזוז עד ש'צוות
ההצלה' יגיע לחלצני על כיסא הגלגלים. ניסיתי לדבר, להסביר, להתחנן, אך מאום לא עזר. לבסוף,
לאחר דין ודברים, וויכוחים והסברים, כאשר אני כמעט מפסידה את הטיסה, התרצה האחראי והסכים
להכניס את הקלנועית אל המטוס בתנאי שנכסה את הסוללה בסלוטייפ עבה, אבל מאיפה נשיג סלוטייפ
עבה באמצע שדה תעופה רומני כאשר המטוס ממריא תוך עשרים דקות בדיוק?"
"בורא עולם גדול ואיכשהו מצאנו סלוטייפ אצל מוכר העיתונים בכניסה לשדה. הגעתי למטוס כמעט
בוכה מן החוויה שעברתי, אבל מה, הייתי גאה בעצמי. זכיתי, אני לא רבה עם אנשים למען האגו שלי,
אני מתמודדת לבדי למען השליחות. זה, תסכימו איתי, עניין שונה לגמרי".

5
לא כולנו נשות רבנים, לא כולנו מוסרות נפש למען יהודי העולם, אבל לכל אחת מאתנו שליחות.
להתמודד למען השליחות ולא בשביל הכבוד והצדק, זה, תסכימו איתי, עניין שונה לגמרי.